עושות כותרות

הסדרה עושות כותרות (The Bold Type) עלתה למדפי הנטפליקס במרץ השנה, וניכר שמאז הבאזז סביבה לא פוסק, והיא ממשיכה להגדיל ולהרחיב את מעגל מעריציה, חלקם אפילו מוכנים להישבע בשמה. ולמרות זאת, הדעות על הסדרה חלוקות, בין אם כמועמדת החדשה לרשת את סקס והעיר הגדולה, או כעוד אחת מהסדרות שרואים כדי לכבות את המוח לארבעים דקות. בעיניי, סוד ההצלחה שלה הוא ברגעים בהם היא מרשה לעצמה להיכנס לשתי הקטגוריות.

במרכז הסדרה עומדות שלוש נשים ניו יורקריות צעירות בנות דור הY  : קאט אדיסון, ג’יין סלואן וסאטן בריידי, שהכירו במערכת מגזין הנשים “סקרלט”, בו עובדות. על שלוש הבנות מנצחת העורכת הראשית של מגזין סקרלט, ג’קלין המרשימה ומעוררת ההערצה, שרחוקה שנות אור מהסטראוטיפ המוכר של העורכת המנוקרת והנוקשת במגזיני אופנה. לאורך כל ארבע עונות הסדרה (נכון לזמן כתיבת הכתבה) סובבת סביב חייהן העמוסים ורצופי החוויות של סאטן, ג’יין וקאט, ביחד ובנפרד.

בעושות כותרות, כמו בכל טלוויזיה, הדמיון חוגג, ולצד רגעים ריאליסטים למדיי בהם דנים בנושאים מרתקים ורלוונטיים למגוון נשים צעירות ברחבי העולם, כמו יציאה מהארון, אורגזמה נשית, סרטן השד, או הטרדות מיניות. החיים של בנות “עושות כותרות” נראים יפים מדיי ולא מציאותיים בעליל. כוללים בעיקר סגנון חיים שלא באמת מתאפשר לעיתונאיות צעירות בשנות ה-20 לחייהם. באורח פלא, נדמה שהן מצליחות לדחוס ל-24 שעות חיי עבודה במקום דורש כמו מגזין נשים, חיי חברה ענפים, דייטים, רומנים עם קולגות, וסיבובים בסנטרל פארק.

אחד מהפרקים היותר זכורים מהעונה הראשונה הוא הפרק בו ג’יין נדרשת לכתוב טור סקס. ג’יין נפתחת בפני קהל הקוראים של המגזין, וכותבת טור אישי בנושא אורגזמה, או יותר נכון לומר, חוסר האורגזמה שחוותה בחייה. אף שאת הנושא לא מעט מכירות מקרוב, תרבות הסקס הטלוזייונית מדברת עליו לעיתים רחוקות עד מאוד. לכן, לומר בריש גלה שלא חוותה אורגזמה מעולם, הוא לא פחות מהישג טלוזיוני של עושות כותרות. עצם ההכרזה, וההבנה מצד יוצרי הסדרה שהאמירה הזו חשובה ורלוונטית, היא עוד צעד בדרך להתקדמות לשוויון שהייתי רוצה לראות.

נושא נוסף שמתעסקות בו הוא היציאה מהארון של קאט, אישה באמצע שנות ה-20 לחייה, שמגלה בגיל-25, שהיא לא נמשכת רק לגברים. תכנים טלוויזיוניים על הקהילה הגאה לא חדשים לנו, ובשנת 2021 ייצוג הקהילה הגאה משמעותית מוצלח מזה שהיה בעבר (ועדיין, לא מספיק) אבל גילוי מיניות מחדש בשנות ה-20 מוצג לעיתים כמגוחך, משל אדם שהתחבא כל חייו וחשש מהסטריאוטיפ. עושות כותרות, מדגישה שעיסוק בזמן היציאה הוא שולי, אדם יכול להתחבט בחייו במגוון סוגיות, ולגלות מחדש את המיניות אחרי גיל ההתבגרות.

ולמרות שעוסקת בחכמה ורגישות רבה בנושאים שנדיר למצוא בתקשורת ובמדיה, היא זוהרת מדיי, וחיים מאוזנים נמנעים מלקחת חלק ביקום של עושות כותרות. הסדרה מציגה אידיאל שבהסתכלות ראשונית נראה בריא לחלוטין ומאוזן, אבל מרוחק מהחיים האמיתיים ובלתי אפשרי ליישום. בעיות כלכליות לא צצות מספיק ביחס למי שמייצגות את דור ה-Y, שידוע בתור דור עני יחסית לקודמיו, עם חובות עד השמיים. שיטוטים בפארק באמצע יום עבודה הם די שכיחים, ואחרי יום עבודה קשה, כולן נראות זוהרות במיוחד ומוכנות למסיבה, דייט, או עוד אירוע נוצץ מטעם המגזין, ואם אפשר לשלב את כולם בערב אחד, מה טוב.

אני לא הראשונה ובטח שלא האחרונה לבקר את עושות כותרות על האידיאל הלא אפשרי שהיא מציגה לנו, חיים של שפע עד כדי כך יגרמו לאדם הממוצע לקרוס תחת העומס. השילוש הקדוש של עושות כותרות הוא קריירה תובענית, וחיי חברה ואהבה מלאים. כשהשילוש הקדוש חסר איזון וכל אחד מהתחומים האלו מלא מכל כיוון, הוא עלול לגרום לנזק. ולנו כצופות להרגיש שנכשלנו, כיוון שמצד אחד מנסה להציג את החיים שלנו על שלל המורכבויות שבהם, ומצד שני, לא מספקת את הטלוויזיה שכולנו שואפים אליה, היותר מציאותית, שמאמצת לחיקה את הצורך במנוחה, שמסתכלת לתרבות הצריכה בעיניים, ומבקרת את הקפיטליזם שמקדש את התרבות הקריירה.

עושות כותרות מהלכת על החבל הדק של הגילטי פלז’ר, וקל להבין למה, והיא אחת מסדרת האסקפיזם הכי כיפיות שיש לספריית נטפליקס להציע כרגע. וחשוב לזכור, גם כשצופים בבינג’ אינסופי והגבול בין החיים האמיתיים לטלוויזיה מתחיל להיטשטש, שזו בסך הכל סדרה, סדרה שאפשר ורצוי להנות ממנה, ובאותה נשימה גם אפשר ללמוד ממנה לא מעט. אבל היא לא מהווה מראה אמיתית לחיים של נשים ברחבי העולם.

מוזמנים לחקור על צעצועי מין כמו טבעות רטט, ויברטורים ועוד בחנות של ויטוס >>